תקופה שהרגשתי שאני בורחת מהמציאות והמקום שאני הכי משוחררת בו הוא המסיבות הרגשתי שאני לא מוצאת את עצמי וצריכה לעשות הפסקה גם משם …הבטחתי להורים שלי ולמטפלת שהייתה לי בזמנו שזאת תהיה ״המסיבה האחרונה ״ אבא שלי התחנן לבוא איתי כאילו הרגיש אבל אני מיהרתי לצאת מהבית , חברה רכשה לי כרטיס רק כמה שעות לפני כי התלבטתי אם ללכת לא הייתה לי הרגשה טובה במיוחד אבל הרגשתי חייבת בעיקר אחרי שהיא קנתה לי מהכסף שלה כדי שאחייך ויהיה לי טוב , עד הרגע האחרון היססתי וגם לא הצלחתי לישון התהפכה לי הבטן , יצאנו לדרך אני חברה ועוד זוג חברים , לא ידעתי איפה המסיבה הייתי עייפה לא התרכזתי בדרך אפילו, הגענו לקאנטה וראיתי אנשים שהיו פעם חברים טובים שלי והתפצלה דרכנו והם לא היו קשורים למסיבות ולטראנס …זו הייתה המסיבה הראשונה שלהם וגם האחרונה.
אחד החברים שלי יצא להביא משהו מהרכב היה לו דוכן שם והוא צילם במסיבה ולא נתנו לו להכנס אז הוא התקשר שאעזור לו ואקרא לחבר שלו ,בזמן שאני מחפשת את החבר שלו נתקלתי בעוד חבר מפעם ששאל אותי לשלומי והחמיא לי על הלוק המושקע רקדתי איתו ועם חברים מהקאנטה ופתאום השעה שש וחצי בבוקר , התחילו הטילים…חברים שלי היו בטוחים שיש זיקוקים והתחילו לצחוק אני הרגשתי לא טוב הייתי סאחית וראיתי שזיקוקים זה ממש לא , התחלתי לצרוח למה לא עוצרים את המוזיקה ונכנסתי לחרדה אמרתי לכולם לברוח , לא נשמתי טוב לא הפסקתי לבכות כולם חיבקו אותי ואמרו לי להגיד להורים שלי שאני במרחב מוגן ולא לענות להם שלא ישמעו את הבומים , ניסיתי להרגע ונכנסנו לאוטו והחלטנו להשאר בשטח כדי שחלילה לא נתפוצץ איתו ביחד , חברה שלי החליפה לבגדין נוחים וכפכפים ומשהו בי היה דרוך נשארתי עם מגפיים , ושוב חרדה שאומרת להכנס לאוטו ולצאת מהאזור של המסיבה … נכנסנו לפקק איום ונורא שאין ממנו מוצא לא מימין ולא משמאל , המשטרה והאבטחה חסמו לנו את היציאות וכל אחד אמר משהו אחר, החלטתי לצאת מהרכב ולבדוק מה קורה והתחלתי ללכת לכיוון דרום לסוף הפקק …ופתאום צרחות ״חדירת מחבלים מישהי נרצחה חדירת מחבלים תברחוווו״ התחלתי לרוץ לכיוון החברים וצרחתי להם שיברחו איתי התחננתי שיבואו ולא שמתי לב כבר באותו רגע לכלום פשוט ראיתי שחור רצתי לכל עבר עד שנכנסתי ליער רצתי מלא ומצאתי את עצמי לבד בלי קליטה , אבודה.
התחילו להעלות אנשים על רכבים ולברוח והתחננתי שיקחו אותי איתם אבל אמרו לי שאין מקום אז נשארתי לבד והמשכתי לנוס על חיי , יריות מכל כיוון , הגעתי לוואדי כזה ופחדתי ליפול על הפנים אז התיישבתי ואמרתי שאני מפחדת לרדת שאני לא אצליח ופתאום ראיתי את חברה שלי שבאתי איתה ועוד חבר טוב שהיה איתי בקאנטה הם פשוט ישבו ולא הבינו את הסיטואציה אני חושבת אבל החרדה שלי הייתה גדולה ממני , מישהו דלוק ראה שאני חוששת לרדת בוואדי והתקרב אליי יותר מידי קרוב והתחיל לומר לי ״ את לא מבינה שעכשיו זה הרגע שלנו״ ,״תנשקי אותי״, הסתכלתי בקיפאון והלם מוחלט והרגשתי חוסר אונים הוא הדליק לי טריגרים מפגיעות מיניות שעברתי בתור נערה אבל החלטתי שאני מתעלמת כי יורים לכיווני ואז ידיד שלי קלט את הסיטואציה עם אותו מטרידן והעיף אותו ממני ומאותו רגע הוא לא עזב אותי ושמר עליי ואני עליו , צעקתי לחברה שלי שתצטרף אלינו ותברח איתי אבל היא רצתה לחזור לרכב שהיה של אמא שלה ..הרגיש לה בטוח יותר ואני המשכתי לרוץ עם אותו חבר , במהלך הבריחה נפלתי לבור מלא בקוצים ולא הצלחתי לעלות ממנו עד ששני חברים הרימו אותי מהידיים והמשכנו לרוץ , בהתחלה ראיתי חברים מתחבאים ביי העצים והרגיש לי לא בטוח בשום צורה והמשכתי לרוץ ואופק הידיד שלי איתי ואחריי רק דואג שלא אפול , באיזה שהוא שלב חשבתי שזהו שאני מוותרת ונעמדתי במקום התחלתי לכתוב מכתב פרידה ..כשהוא ראה שזה מה שאני עושה הוא לקח לי את הטלפון ואמר לי שירה אנחנו יוצאים מפה ביחד אנחנו נחיה , אופק ראה אנשים בצד ימין שלנו שבדיעבד הבנו שזה בארי , אופק רצה לרוץ לשם כי הוא הרגיש שלהיות עם הרבה אנשים בכיוון שהיינו בו זה יהרוג אותנו אבל אני לא הסכמתי משהו הרגיש לי לא נכון והמשכתי לרוץ לאיפה שהרגיש לי נכון, ראינו חממות מולנו ורצנו הכי מהר שאפשר גם שהיה נראה בלתי אפשרי ושזה רחוק מידי , אופק רצה לוותר כשהגענו לשם הוא כבר לא נשם טוב וחיפשתי לו מים , במהלך ההתחבאות במטעים האלה הגיע שוטר שאיבד את כל הצוות שלו גם כן וכולם התנפלו עליו כי הרגישו סוף
סוף קצת יותר ביטחון מכיוון שהיה עליו נשק וקשר , התחלנו לעבור מחממה לחממה עד שהגענו לבקתה של חקלאים , בבקתה היה מקום להטעין , לשתות מים לשטוף פנים להיות במזגן ובזמן הזה לא מפסיקים להגיע אליי סרטונים של חברים ומברות שלי נרצחים , אני עוד לא מעכלת מה קורה בכלל , אחרי כמה שעות שהרגישו כמו נצח הגיעו אנשים ממושב פטיש לחלץ אותנו בנגלות אני הייתי הראשונה שהעלו ואמרתי שאני חייבת את אופק איתי , אבא של אופק היה בדרך אלינו למושב בזמן הזה , הגענו לפטיש הרגשתי שניצלנו וזהו וראיתי אנשים תוך כדי פצועים בידיים ברגליים , אבא של אופק הגיע חיבק אותנו והחזיר אותי הביתה , אני ואופק מסתכלים אחד על השנייה לא מאמינים למה שעברנו מה שראינו , ההתמודדות הכי קשה היא כמובן אחרי …
