הגענו בשישי בלילה למסיבה אחרי שחיכינו לה תקופה ארוכה. הכל היה מרגש ויפה הרבה חברים, צבעים, במות שעוצבו ברמה גבוהה עד לפרטים הקטנים, ישבנו בקאנטה, צחקנו שתינו, והלכנו לרחבה לרקוד.
בשלב מסוים לקראת הבוקר רקדתי על כתפיים של בחור שהכרתי רק באותו יום, ביחד עם כל החברים שלו, כשראיתי שחברים שלי לא בסביבה אז אמרתי להם שאני הולכת לראות מה עם חברים שלי ושאני כבר חוזרת
כשהגעתי לקנטה שלנו אחד החברים הרגיש לא טוב, הוא נשכב על הריצפה ושם את הראש עלי והבאנו לו מים, כמה שניות לאחר מכן התחלנו לשמוע טילים. לא רצינו להלחיץ אותו אז לא נתנו משקל לרעשים עד שנפסקה המוזיקה. התחילו להגיע אנשי ביטחון ולצעוק שנפנה את המקום ושהטילים מכוונים אלינו. אני והחבר שהרגיש לא טוב קמנו ורצנו לכיוון הרכב שאר החברים נשארו באיזור של הקנטות.
בשלב הזה אני זוכרת שהסתכלנו לשמיים וראינו מליון פסים של טילים, הצבע היפה של הזריחה הורודה התערבב באפור שחור של פחד. ישבנו בין המכוניות ואמרנו שמע ישראל.
אחרי כמה דקות הגיעו כל החברים והפחד התערבב בבלבול וצחוק, חשבנו להמשיך למסיבה אחרת לאיזור מוגן יותר, לא הבנו את גודל האסון. עלינו על גג הג׳יפ שבו הגענו והתחלנו לשים מוזיקה ולרקוד.
אני זוכרת שהתחלתי לשמוע יריות. צעקתי על חברים שלי להיכנס לאוטו ושזה כבר לא רק טילים . משהו גדול קורה כאן. הם לא שמעו את היריות בשלב הזה והיו קצת יותר אדישים עד שהשתכנעו נכנסנו לג׳יפ והתחלנו לנסוע לכיוון היציאה.
כשהגענו לכביש היה צוואר בקבוק, פקק של רכבים וחסימות משני הכיוונים. אנשי הביטחון צעקו לנו לרדת מהרכבים ולהסתתר.
ירדנו מהרכב ורצנו לכיוון צינור מתחת לאדמה הסתתרנו שם עד ששמענו יריות מכיוון אחד ורצנו החוצה, משלב זה היה כאוס רציני. רצנו בשדות מצד לצד שמענו יריות וטילים והבנו שאלה יכולים להיות הרגעים האחרונים שלנו.
אני זוכרת שראיתי אנשים רצים ונופלים וכל פעם רצתי לכיוון הרחוק מהיריות ששמעתי.
השתדלתי לשמור על קשר עין עם חברה שלי שעמדה על הכביש בזמן הריצות ולבסוף קיבלנו החלטה לקחת את הסיכון ולנסות לברוח.
במזל מצאנו את כל החברים שאיתם הגענו ויצאנו לדרך, היינו עם ג׳יפ כך שעקפנו דרך שבילי עפר ובדרך עצרנו במוצב צבאי שהיה נטוש.
ירדנו אל המוצב וחשבנו להסתתר שם מהטילים, בעודנו מתלבטים התקדם לעברנו טנדר לבן עם מחבלים ומהר עלינו על הג׳יפ העמסנו עוד אנשים שהיו שם וברחנו, שמענו יריות לעברנו .
בדרך ראינו רכבים שרופים והבאנו שזכינו ברצף של החלטות נכונות וניסים.
אחרי נסיעה לחוצה שמלאה בתפילות הגענו למרכז. לקח לנו זמן להבין מה עברנו ולהבין שאיבדנו חברים בדרך.
ברוך השם אנחנו בחיים בגופנו , הנפש מתאחה לאט לאט . תודה על כל תמיכה ועזרה❤️
