את האהבה שלנו לטראנס לא ניתן לפספס, זה סובב אותנו הרבה לפני ה7.10. החל ממסיבות מחתרת, פסטיבלים בחול ובעיקר כל מה שלירון סוגר לנו. הריקוד זה החופש שלנו, הרגש של הבסים בגוף, החיבוקים ברחבה אפילו יש חיוכים בתור לשירותים, כי ככה הם הרבה מאנשי הטראנס, אנשי חופש.
והנה עוד מסיבה, זה אפילו לא מסיבה זה פסטיבל, זה התרגשות, זה ישיבה אצלנו בדירה ב1:30 עם כל החברים בלילה כי חייב להגיע לזריחה, מתארגנים נוסעים עושים קניות מגיעים וכמובן מתחילים לבנות את הקאנטה שלנו. מסתובבים ליד וברחבה וכמובן המון המון אנשים יפים ואהבה, צלילים מתנגנים וברקע פיצוצים. ואז מתחיל הסיוט, טילים מתפוצצים מעל הראש שלי, אנשים נבהלים, צעקות, כרזות והמון המון לחץ. אז מתחילים לרוץ, מאבדים חברים, מאבדים אנשים, מגיעים לרכב מסתכלים ימינה שמאלה ומתחילים לנסוע. מגיעים לכביש ומחליטים ביחד החלטה גורלית, לא משנה מה אנחנו לא עוצרים במיגונית, אלוהים שומר עלינו. נוסעים לפי הכוונה של שוטר, מתפרססים, מתחילים לברוח ואז זה קורה, במרחק 8 מטר מהצומת כשהוא עומד שם. זהר רואה בצומת לפנינו מחבל, הוא יורה באנשים ואז מכוון עלינו.
בשניה האחרונה זהר צועקת יורים עלינו ולירון לוקח החלטה לשבור את ההגה לכיוון השדות. המחבל מצליח לפגוע ברכב שלנו מספר פעמים ומשם הדרך מתחילה.
אנחנו מתחילים נסיעה על הג'אנט של הגלגל המחורר לכיוון שבו אנחנו יודעים שיש מחבלים אבל הכיוון השני זה רצועת עזה. מרחוק רואים חממות ומחליטים להגיע לשם. על יד החממות היה שער של יישוב "כפר מימון" מצליחים להיכנס לישוב נעזרים במשפחה ויושבים. רואים שריפות, רואים חורבות ורק שומעים יריות, טילים, פיצוצים וכמובן צבע אדום שלא פוסקים לרגע.
ושם חרדה אמיתית מתקיימת, כי הרי אין דבר יותר נורא מחוסר אונים. לאחר כמה שעות מנסים לפרוץ מחבלים וכמה כבר סכין מטבח יכולה לעזור? כאשר אנחנו 12 אנשים בממד קטן.
לאחר 12 שעות של שהייה ממושכת מגיע הצבא ומחלץ אותנו. משם מתחילה נסיעה של שעתיים עד לבית שלנו בראשון לציון. כאשר אנחנו עוברים ורואים את המראות הקשים ביותר.
יום למחרת בשעה 08:15 התגייסנו לשירות המילואים..
