עוד יום של הצלחה הנה החלום גדל איתו ההכרה והשמחה. בדרך ליונטי, אני על הגל, החלום לאט לאט גודל, בסוף אני אגיע לחול אני יודע.
בדרך עם הרכב הישן אפילו לא שמתי לב שאני בדרך לעוטף, אמרו לי ליד אשקלון, אשקלון אשקלון, העיקר החלום ההגשמה. קניתי ממתקים, סידרתי תיק עבודה משולם הכל היה בתוכו.
בסדר לא שאני עף על עצמי אני לא הא. הפעם אני עוזר. מצלם משמח.
בדרך לדרום עם הרכב היפני הישן, מתחמחק מתאונה, וואו לא עוצר זה רק קדימה עכשיו.
בדרך לעוטף. יום חמישי עובר ללא בעיות, הכל עומד.
המוזיקה החוויה וואלק לא שלי אבל החלום, החלום לעשות טוב לאנשים. בעתיד, אל דאגה בסוף הגיע לחול.
הלילה עבר ללא תקלות עבודה טובה! הולכים לישון בכיסופים. הבוס אומר שאנו המזליסטים ואין בכלל דירות להשכיר באזור. השעה מוקדמת אנו צריכים להגיע מוקדם ולדאוג לציוד מקרנים. אל דאגה תירגע הדברים מסתדרים מעצמם. נלך לאכול תאילנדי וואו טעים רצח כמו בתאילנד. מרגיש כמו מלך, החלום אבל מזווית אחרת.
לישון כבר אי אפשר אבל אני ממש עייף ממש ממש.
הבוס היה צריך עוד זמן והערב הגיע, נלך להכין את השטח, הכל בכלל מקרה מתעכב, מזה מתעכב לא זז. צוחק ונעזר באנשי ההגברה. יום לפני היה וויב שונה, האנשים היום יותר יפים אבל משהו פה לא מסתדר. אולי בגלל שהרחבה הראשית לא נפתחה עדיין? הכל מתעכב אבל זה בסדר, מבחינתניו הציוד מוכן רק צריך את הבוס. כבר עברנו את חצות. אומר שלום לחברים וחברים שלא איתנו היום… סוף סוף אני הולך להביא את הבוס מכיסופים. קרוב לכסופים עצרתי ליד תחנת אוטובוס,
שמעתי את הבאסים של המסיבה וטעיתי אם זה מגיע גם לצד השני..
משהו ביום הזה פשוט הרגיש מזוייף, חזרנו למסיבה.
סוף סוף מארק הגיע אבל בזמן בעייתי הציוד שלנו לא עובד כמו שצריך. אני במוד מלחמה מרגיש אחריות על משהו שלא היה לי אליו אחריות. אולי 20 פעמיים עשיתי ביום הזה הלוך חזור בן הבמות. כל הלילה הרגשה מוזרה הלכה איתי, חלק מאנטרקציות פשוט מזוייפות… צלם מצלם מישהו שמציירים עליו משהו בחיוך משהו באינטרקציה, זה מרגיש מזוייף אבל לך עכשיו תבין מה זה. כמה פעמיים מרגישים משהו לא טוב והכל בסדר? הלילה נמשך מזל שדאגתי לאכול בלילה. המוזיקה הלילה יותר לטעמי, עדיין לא בדיוק. הלילה נגמר לאט לאט ואני עדיין במוד שלתקן אבל זהו סיימנו מתחילים לפרק את הציוד…. פתאום … המוזיקה עוצרת "יורים עלינו" במיקרופון "שכבו על הרצפה"… הלך המסיבה… פאק מה עוד חצי שעה ואני לא שם…. מארק ודוראין הבוס איתי מבינים שצריך ללכת הציוד ישאר? לא אין סיכוי לוקחים מהר והולכים לרחבה השניה, מנדי מחכה לנו עם הציוד שלו גם בהיכון. מארק רוצה לצאת עם הרכב שלו והולך לחניה. ההאוטו שלנו בכניסה הצדדית שניה מעבירים ציוד בן הרכבים, מנדי ודוראין יצאו לכיסופים לאסוף את הציוד שנשאר בדירה, מהלך שבוספו נתן להם את החיים שלהם חזרה.
לא יודע למה הייתי כל כך רגוע במחשבה כאילו שהקשה כבר מאחורניו…
בדרך למארק אני רואה אנשים בהסטריה ואנשים רגועים בכלל מקרה הפקק רק גודל.
בזמן הזה לך תמצא את הרכב של מארק. הצאתי לו שנלך עם הרכב שלי לנקודה קרובה ונחזור להביא את הרכב שלו. באותו זמן הרגשתי שאני לוקח אחריות להישאר רגוע ולדבר שטויות בשביל לא לצאת מפרופורציה. כמובן שזה לא קרה ואנו מצאנו קבוצה של דרומניקים שנראו רגועים ונשארנו ליידם.
היה בחור חמוד שהיה צריך עזרה בלהתניע את הרכב ניסיתי להיות רגוע ולהציע לו את המטען של הרכב שהפעם לא הצליח להתניע את הרכב… את שמו אני לא זוכר וככה הזמן עובר, בצחוקים…
לא הבנתי עד שהתחלנו לקבל שיחות מאיתי שמלחיץ אותנו "אתם חייבים לעוף משם…" אבל אין לאן… עוד צבע אדום בשטח הפתוח או בפקק? מחפשים מסתור בקרוב. מרגיש, בטוח ליד המשטרה… השטח פתוח אין לאיפה לברוח או להסתרר…
עוד שיחה מאיתי "הם נכנסים" "תדרסו אותם ותברחו משם?!"… אבל לאיפה? מארק מחליט להיכנס לאוטו אני נכנס גם, מתחילים להיכנס לפקק ולפניקה. מהצד עם האוטו ומתקדמים לכיוון היצאה אבל הפקק… הכאוס גודל, הרכבים, האנשים, הלחץ. מגיעים לסוף הכניסה הצפונית… הרעש מתגבר כמה יריות, הכל באוויר, מרחוק, מתקרב… אנשים רצים לכיוון הנגדי!" יורים עלינו, יורים עלינו" מארק ואני מדברים דרך הרמקול, מארק מחליט לצאת מהרכב ואני איתו. אני יוצא מהרכב מראים את עייני ולא מוצא את מארק. כמה שניות של לחץ, כמו במחבואים, כמו שהתחמקתי מהשומר ביסודי. אין הרבה איפה להתחבא חוץ מאיזה באר פתוחה של גשמים. כמו במשחק קופץ פנימה ומתיישב בפינה הצפון מזרחית. בראש שלי משם מגיעים הג'יפים עוד רגע צה"ל איתי שם… אבל אולי אני לא אשרוד את זה. יירות לא פוסקות, פצמרים, רימונים הכל ברקע הכל באוטומט. אני מבין שזה… פותח את הפלא שם את המכשיר על שקט אין הרבה זמן, אפשר להגיד עוד ביי… "רוקסי נמצאת למלאה אהבת חיי… "אני אוהב אותך הכי בעולם ואני כנראה לא אצע מפה, שמרי על צאנגי… אוהב הכי בעולם."
"מארק אני מקווה שאתה בסדר איפה אתההה…" "דוראין למה לא באתי איתכם!… לא רוקסי כנראה שזה הסוף… אני אוהב אותך.." ועכשיו אני הולך לדבר בשפת המתים… מפה אני לא יוצא… מתיישב ביישבה מזרחית ומתחיל לעשות מדיטציה… היה כיף בסהכ היה לי חיים טובים… שמע ישראללל. אולי לא בסדר הזה אך בגוף אור גדול פורץ צבעים ירוקים ואדומים עם רשת גאומטרית והרגשה של ערפל, קולות של מלאכים שמתגלים מתוכי… ללא סמים או משהו כזה. אמרו לי פעם שלפני שאני מת אני אראה משהו מיוחד. לא ראיתי את חיי עוברים דרכי או משהו כזה, הייתי חד כמו פעם, במחבואים… ולשבת כל כך הרבה זמן בתוך הפפצה וטבח שלא נפסק… שם חשבתי לעצמי שזה מקום רע להתחבא, אף אחד לא ישמור עליי וזה בסדר, אני מוכן… דיי כל חיי התכוננתי לרגע הזה, אין לי יותר כוח לחכות בישיבה מזחית שיהיה להם קל להרוג אותי… אני אשכב וברגע שאני מתחיל לצנוח עם גופי לריצפה. בצד הנגדי עליי עובר רועה טהור. הרגשתי אותו בזמן שלנשכבתי אנרגיה ללא רחמים שעשתה עסקה עם השטן. דלוקה מרעל והוא זה שיהרוג אותי…
כמה שניות עוברות ואני עדיין בתוך הגוף המואר שלי. זמן כבר לא רלוונטי הכל נמתך ומתכווץ. בעיינים סגורות אני מרגיש מלאכים. וכל הבאלגן בחוץ…. הם צוחקים יוראים צועקים אללה וואכבר אחד לשני מבסוטים יורים במכוניות יורים סתם שולחים טייסנים, מעשניים סיגריות, ההדלקה של מצית הטורבו לכל סיגריה….
צלף מתיישב מהצד החצוני של הבאר ולא מפסיק לריות. אני חייב להרגיש אותו וכל מי שעובר בסביבה שלי, אני חייב להיות הגוף, המוח הקדמון ולשלוט בראות שלי בחוסר תנועה מושלם על היד איך שנשכבתי עם כאב ענק ביד שאני שוכב עליה, באגן ופיפי שפשוט לא מפסיק להתאגר… הם עוברים שם באלפים, במאות, בעשרות, בחמלות קטנות שנעו על הציר הזה… בוזזים את הרכבים צאיי דם… ההפגזות לא מפסיקות… אני חושב על שמשון "תמות נפשי עם פלשטים!!!" איך צהל לא תוקף!!! אין לי בעיה למות אני קיבלתי את זה אך הם מגיע להם למות ולעצור אותם…מידי פעם פותח עיינים ורואה ציפורים, עצים לטאות קטנות השמיים היו סגולים…. הכל נראה סוריאליסטי. בכל הערבית הזו פתאום שמעתי טנק! הייתי בהלם בהתחלה לטובה ואז לרעה… לא הבנתי איך אני עדיין שומע ערבית אבל יש פה טנק שיורה והם מדברים ערבית… לדעתי הם גנבו טנק….אף אחד לא ישמור עליי, חוץ מעצמי ומאלכים איתי…. הערבים לא מפסיקים לעבור זה בלתי נסבל… אני שומע ילדים …. פתאום אני מרגיש קול של ילד ממש לידי עם הכיוון של הגוף שלו והגוף שלי… הוא מדבר עליי… אבא היה בשביי המצרי לפני 50 שנה ועכשיו תורי, זה הקארמה שלי.. הילד קורא למשהו יותר מבוגר… הם מדברים בניהם משהו "יהוד משהו משהו משהו" וממשיכים אלה… לא נורמלי. מתחיל להיות שקט… אולי אני אצע? ושוב עוד צוות עובר… אביב תחזור חזרה למחבוא אתה הסכמת שתיהיה פה אפילו עד הערב!!! כל הזמן הזה לא שמעתי אף אחד סובל… רק הישרדות.. בארץ ישראל? ליד המקדש. המקום לחבק את עצמך….
השעה סיבות אחת ואין לי סוללה…. אולי אני אברח וכבר אין מלא זמן ערבית… האוטו לא רחוק ממני… אני יוצא לסצנה של קול אוף דוטי. רכבים שרופים ירויים בזוזים, דילגתי בן המכוניות וראיתי את הרכב שלי מחורר, גנבו לי את הציוד עבודה המחשב והכל. ניקיתי את הזכוכיות מהכיסא חשבתי אפשר לברוח במחשבה שניה כנס מתחת לאוטו הקטן ותחכה שיהיה קצת סוללה. המפתח היה עליי הפעלתי סואיץ' וחיכיתי זה היה מאוד קשה להיכנס מתחת לרכב הזה… אבל זה לא משנה. יש 5 אחוז! הלו משטרה?!… עוד פעם הלו משטרה? שלום אני במסיבה בקיבוץ רעים אתם חייבים להציל אותי… ולא אני לא מקבל לינק, אני חוזר למחבוא אני רואה משהו בא…. פאק אני לא מאמין איזה טעות!!! פתאום גארי עוד בליינית שהתחבאה קפצה איתי לתוך המחבוא היא ישר דיברה על איזה משהו מת שם, לצערי ראיתי אותו לפני אבל לא הצלחתי להכל את האופציה. אני מבין מוות, אבל באותו מצב הייתי חד. הערבים עדיין לא סיימו שם. כל אחד תפס מחסה בפינות של הבאר והם עברו ועברו… עובר הזמן והשקט חוזר… גארי מתחילה לשומע עברית… בקשתי שניהיה בטוחים שזה הם. ואכן תקשרות בעברית!!! וואוו!!! וואו! עוד מלאכים באו. מלאכי חרב !
אני רוצה לחבק אותם לאוהב אותם תודהההה!
אבל אני רואה בעיינים שלהם את הזוועה והדריכות. זה היה אזור קטל. אנו יוצאים מהמחבוא,העשן העצב אפשר ממש להריח אותו באוויר.
עד עכשיו הייתי 100 אחוז בהישרדות, אני יכול לרדת ל99. החיילים מכוונים אותנו לכביש הראשי…
אני וגרי הולכים ורואים עוד אנשים שניצלו הולכים בדרך הזו. פתאום מתגלה לי תמונה שצולמה מהגהנום. גופות, בכל מקום, יש כאלה בלי עיינים יש כאלה בלי גפיים. כולם לא מחוברים לגופם, יש לי קול בראש שאומר "אין פחד כלל" אבל הלב לא יכול להכיל את זה, אני רואה גופה של שוטר שעומד בהתחלה של השורה. האדם הזו נתן את נשמתו… למה? אני עובר מעל אדם שחסרה לו עין.
אני מסתכל הצידה ואני רואה גופות של נשים יפות שוכבות על הריצפה עם הפרצוף באדמה, אפשר לראות עוד את הקעקועים של הירך, הריח כמו של פחם. אנו מתקרבים לטנדר לבן של בחור שמציל אותנו. הלב לא מצליח להכיל ואני נכנס לעצמי. הבנות שהצתרפו לאוטו לא מספקות לדבר על הגופות ואני רק מנסה להתחמק. מסתכל למלאה, למטה ,למרחק, בכלל מקום אני ניפגש עם גופות. אי אפשר להתחמק. אסור לסגור עיינים. הסרט לא נגמר, אנו הוספים אנשים לכיוון היציאה. המוות בכל פינה. המכוניות השרופות המחוררות, הפחד. והגופות זה פשוט לא נגמר. אחרי לא מעט נסיעה , הנוף משתנה לעוד גופות ועוד רכבים שרופים אבל פחות וזה כבר לא כמו שהיה לפני זה כבר לא קבר אחים. זה מלא טרוריסטים בפניות של הכביש. מאות בצידי הכביש. סוף סוף הגענו לפינת איסוף.
ואני פשוט לא מאמין שזה עדיין לא נגמר. מלא חיילים מקיפים אותנו יש פצועים שלא מספיקים להגיע….. יש מלא מחבלים עם פלנלית על העיינים. יש לא מעט ניצולים. אני רואה שם אנשים שאני מכיר אני רואה דם. אני שומע צרחות של כאב, את האש במאלכי הרפואה שלא מפסיקים להציל אנשים. עוד מחבלים שנתפסו מגיעים! "לשרוף אותם"! "תחתכו להם את הזין ודחפו אותו לפה שלה~ם!" צעקתי. הזעם בלב הרוע שהרגשתי. זרע אמללק הכפוי טובה.
אני מגלגל ג'ויינט וזין שלי וגם של כולם. לאף אחד לא אכפת. אני פשוט לא מאמין שאני בסיטואציה הזו. אין לי סוללה ואין לאף אחד מטען שמספק את הסחורה. אני מבקש שיחה לאבא פה ושם. מאז שיצאנו מהבאר כל פעם התקשרתי שייכלתי. האוטובוס מגיע ואני מתייבש ומחכה הרבה אנשים שפשוט בשוק ליידי ואתה מנסה לשמור על אנושיות כזו או אחרת.
בהגעה לאופקים, אני מחפש דרך להטעין את הפלא ולשתות. אחרי שעות בלי אוכל ושתיה הגיע הזמן. בחור נחמד שבא לעזור בשם גביראל מציע לי את הפלאפון שלו ומים. באמת מלאך.
בשיחה עם אבא הוא מעדכן אותי שמארק לא וויתר וחיכה לי שאני אצע. אח שלי היקר, גביראל מקפיץ אותי מחוץ לאופקים. אני אסיר תודה עובר לרכב של מארק. ושאני רואה אותו זהו אני פשוט בנפילה חופשית לתוך עצמי.
המוזיקה ברדיו לא רגילה. פתאום אני מבין שזה לא היה רגיל בכלל. בכלל לכל המדינה. מה שקרה שם…. העולם הפנימי שלי מוצף בכאב שהמוזיקה לא עושה לי טוב… ווככה שעה וחצי נסיעה עם פחד ענק וחור בלב. הכל שבור בראש. והתמונות לא מפסיקות לבוא.
בהגעה הבית אני אומר ביי למארק ואבא שלו שדאגו לי. ואני נכנס לחיבוק הגדול של המשפחה. אימא בחול אבל האחים באו ויניב הלך להביא את רוקסי מאימא שלה. ואני פשוט הייתי בשוק. החיבוקים הדאגה. אני מוצף ועייף כל כך עייף.
אני לא מאמין שאני חיי ורואה אותם. מעדכן את העולם דרך הפייסבוק שיצאתי מזה, בא לי פשוט להעלם אני לא רוצה ומאוד רוצה את החיבוק אבל קשה לי עם עצמי. העין קופצת, התמונה של האדם ללא העין גומרת לי על החיים. חלק ממני נשאר איתו.
רוקסי באה ואני מחבק אותה הכי חזק! "התנשאי לי?", "כן !" אני אוכל משהו בקטנה ואז גם יובל בא, והוא ממשיך לספר לי על מה שוקרה ואיך כולם דאגו, יושבים מעט ואז צבע אדום ועוד צבע אדום ועוד צבע אדום. והבנתי שהלילה אני צריך לצאת מהמרכז. היה לי קשה לעזוב את אבא… אבל לא יכלתי להישאר שם. הכל ניהיה בדברו וזה לא יאמן שאח שלי שבוע לפני קנה לי אוטו. איך הכל מתיישב…. אני רוקסי וצ'אנגי יוצאים לצפון.
אני לא מפסיק לעשן… עד שאני עייף עד שאני לא יכול לראות
לא את המציאות ולא את התמונות.
