הלב הרחב ביותר שעמד כאן שלט. מני גודארד, אדם נדיב, מסור ואוהב ללא גבולות, נלקח מאיתנו. ונוף חיינו יתום מאחד מהדמויות הנדירות שגדלו והתפתחו בבארי.
מני נולד בקיץ 1950 בבית החולים דג'אני בדרום תל אביב. אמו סוניה הייתה ניצולת שואה שהגיעה לישראל מפולין. אביו יעקב היה המושיע המיתי של בת ים. מני היה הילד הרביעי מתוך חמישה: יוסי, ימיה, שמואל, מני ואלי.
בתחילת שנות ה-60, אחותו ימיה נהרגה בתאונת דרכים. הקושי להתמודד עם האבל הביא את שמואל לעבור לקיבוץ בארי. מני הלך בעקבותיו כשהיה בן 14 והצטרף לכיתה ערבה. לאחר שהגיע, הצטרף אליו אחיו הצעיר אלי לכיתת שיבולים.
מני ירש מאביו את האהבה העמוקה לספורט, לים ולאנשים. הוא בלט במהרה כשחקן כדורגל מצטיין. הוא הצטרף לקבוצת הנוער ולאחר מכן גם לקבוצת הבוגרים של הפועל בארי, שעברה בין ליגת ב' לליגת ג'. בשנת 1974, הקבוצה כבשה 105 שערים, מתוכם מני כבש לא פחות מ-52!
בגיל 18, הוא הניח את הכדור וגויס למערך החי"ר. במלחמת יום הכיפורים, הוא השתתף בקרבות בחזית הצפונית של חטיבת 7. לאחר שחרורו, הוא בחר לגור בימית והיה המציל ומלך החוף. שם פגש את איילת וידע מיד שהיא האחת.
איילת הייתה מחנכת מוערכת ולוחמת צדק שעיצבה דורות של אנשים ולא הפסיקה לעבוד למען העם והמדינה שאהבה כל כך. איילת נולדה ביוני 1960 בכפר גלים. בתה של רחל ויוסקה פרג. כשהייתה בת שלוש, אביה נפטר, ורחל עברה עם איילת ואחיותיה רותי ותמי לקריית ביאליק. בית נדיר של נשים חזקות ונחושות.
איילת גדלה להיות ילדה פעילה, מדריכה בשבט הצופים המקומי. שם, ניכרו ניצני יכולותיה כמחנכת. אהבתה לאנשים, לטבע ולטיולים הובילה אותה להתגייס לצבא כמדריכת טיולים בבית ספר שדה הר הנגב. במהלך השירות, איילת גרה בימית בשנים האחרונות לפני הפינוי. יחד עם חברותיה, היא הובילה ותיקים וצעירים, מתגייסים וקצינים בשטחים הפתוחים, ממסיח' ג'אויד ואגם ברדוויל בצפון האי סיני ועד לגבעות אלי מונטר ורובע הקדרים בלב רצועת עזה. היא הייתה קשובה לריחות, טעמים, מסורות וסיפורים. היא צברה ידע עצום והצליחה לתת הקשר אנושי, מלא אנושיות, למוֹזַיִך המרהיב של הארץ.
השירות הצבאי קישר אותה לא רק עם מקומות יוצאי דופן, אלא גם עם אהבת חייה. במהלך אחת מהיציאות שלה לחוף, היא פגשה את מני, המציל היפה והכריזמטי של ימית, מלך החוף. הם הפכו במהרה למותג. הם נישאו על החוף שבו נפגשו. זו הייתה החתונה האחרונה בחייה של ימית. הזוג רצה לחזור לקיבוץ, אבל אמא של איילת התעקשה שהיא תלמד מקצוע קודם. לכן הם עברו לתל אביב. מני עבד כמפקח בחוף הילטון, ואיילת למדה חינוך מיוחד והיסטוריה בסמינר הקיבוצים. בשנת 1983, נולדה מור. שמה מהדהד את הדרך של הבשמים שאיילת אהבה. כשמור הייתה בת שמונה חודשים, המשפחה הצעירה חזרה למעגלים, ומני חזר הביתה לבארי. בשנת 1985, נולד גל, שנקרא על שמו של אהבתו הגדולה לים. בשנת 1991, נולד בר, שתמיד הייתה ילדה של אבא.
באותה תקופה שבה המשפחה התרחבה, איילת הייתה המחנכת האגדית של הכיתות סביון, אלה ופטל. היא הייתה מורה מיוחדת מהעבר, אחת שהביאה את הטבע לכיתה ולקחה את הילדים החוצה. בשנת 1997, היא מונתה למנהלת בית הספר "נופים", בית הספר היסודי שנותר בבית. איילת לקחה תחת חסותה את מערכת החינוך הלא פורמלית, כולל הפינת בעלי החיים. הכל פרח תחת ידיה. עם המעבר לבית הספר האזורי במעלה השור, היא עברה לתפקיד מרכז השינשינים בטקסים. בדרך זו, היא ליוותה מאות צעירים לפני גיוסם בשירות הצבאי.
במשך השנים, איילת הצליחה לשלב את אהבותיה: משפחה, חברים, טיולים, וספר טוב. תמיד ובכל הזדמנות, היא יצאה לטיולים, כהעברת זמן מועדפת וכדרך חיים. בגיל 38, כאשר ילדיהם כבר גדלו, איילת יצאה לטיול הגדול שלה עם חברה עדנה. היא טיילה בהודו ובנפאל ופגשה את הרמות המופלאות של ההימלאיה ואת בתי היתומים שפעלו באזור. היא הודיעה למשפחה שהגיע הזמן לשנת השירות האישית שלה.
מני קטף פרסים רבים בכל תחנה שעבר בה, אבל לא הייתה הישג שעשה אותו גאה יותר ממשפחתו. למני ואיילת היו שלושה ילדים, ובשנת 2005, גוני הצטרף, ילד רגיש וכובש שהחליטו מני ואיילת לאמץ. מני ואיילת היו מאוד גאים בגוני ובקשר הקרוב שנוצר ביניהם. "לא הבאנו אותך לעולם," אמר לו מני, "אבל בחרנו בך, הגעת מליבנו."
בקיבוץ, מני עבד במספר תפקידים ומקצועות. הוא עבד כדפוס בבית הדפוס המפורסם המקומי, ניהל את חנות הקיבוץ וגם עבד כאחראי כלכלה. במקביל, הוא נשאר קרוב לדשא כשחקן (ולאחר מכן כמאמן) בקבוצת הכדורגל המקומית. דורות של צעירים עברו תחת ידו, שראו בו דמות מופת ומורה לחיים.
בעודו בליגות הנמוכות, ראו בו סימן לבארי, בליגות הגבוהות הוא נחשב לאחד מהאוהדים הנלהבים של הפועל תל אביב. כאשר אריק איינשטין שר "ואיזה אוהדים מסכנים שאוכלים את הלב," הוא דיבר בעיקר על לבו של מני גודארד.
בעודו עובד כעובד בית, חברי הקיבוץ צפו עם נשימה עצורה על המסכים כאשר הפועל תל אביב שיחקה בדרבי נגד מכבי. כולם בקיבוץ ידעו שאם האדומים ינצחו, למחרת הבוקר מני המאושר יפנק אותם בסטייקים, או לפחות בבירה וגלידה לקינוח.
ומעל לכל, הבריכה. המוסד שהוא ניהל במשך שנים רבות. סביבו נוצרה אותה רוח של מצילים משחקים. מילה טובה, באקגמון, חברות ואווירה של חופש. זה מובן מאליו שכל מציל חדש שהסכים להתערב עם מני בתחרות לקפיצת כדור התמודד עם הפסד גדול. יחד עם הפעילות השוטפת, מני היה נחוש להפוך את המקום למקום מפגש חברתי. הבריכה הפכה לזירה לאירועים ולחתונות של הקיבוץ. מני העניק אירוח נדיב לקבוצות גדולות של חיילים שנשלחו לאזור בדרכים שונות, ולמספר רב של אירועים של עמותות שמתמודדות עם קשיים שונים בחברה הישראלית.
כוח העל של מני היה הקשר שלו עם אנשים. מקורות הנדיבות שלו לא ידעו גבולות. הוא אהב את הארץ הזו, את מסלוליה, את שיריה ואת עמה מכל הלב. מחוץ לבית, הוא הקים מטע שגידל תפוחים, מנגו ותותי אפריקאים. בטקס מיוחד עם חבריו, הוא העניק למטע את השם ערבה על שם הכיתה האהובה עליו. מני ואיילת יסדו את ערבי השירה של הכנסת השירים בעמק בבארי. זמרי ערבים שהמלאו את בית העם בבארי מדי פעם ולא הפסיקו גם בימי הקסאמים.
למני היו חברים שאסף בכל תחנות חייו. רשימת חבריו נמשכה על פני דורות ומרחקים ללא סוף. זו הייתה הקנון של הארץ היפה של ישראל. מהאחרונים ועד הנשקים מהנושאת, דרך ותיקי הפועל באר שבע ועד ותיקי העמק ואוהדי הפועל. מלח הארץ, דבש הארץ, היקר מכל אדם. היה לו משפחה גדולה ואהובה ממנה בא, ומשפחה גדולה ואהובה שהקים. הוא היה אב מסור לילדיו וסבא גאה ואוהב לנכדיו.
איילת הייתה אם דוגמה וסבתא מוערכת. כל ילד הותאם לדבר אישי ומיוחד, יצירה, הזמנה לפעילות, או בצק להכנת עוגיות. תשומת הלב האישית והיכולת להתייחס לכל אדם בגובה העיניים הפכו את איילת לפרופסור ביחסי אנוש. היא בילתה עם אותה נדיבות ופשטות את הילדים בגן או מאות חברי הכנסת של העמק. יחד עם מני, היא ייסדה בית פתוח, עמוס באורחים, ילדים, נכדים, ילדים מאומצים, קמפינגים, משפחה וחברים. הרבה חברים.
איילת האמינה בכל ליבה בקיבוץ ובחבריו והשתתפה באופן פעיל בחיי הקיבוץ. טביעות אצבעותיה נמצאות בכל מקום: בילדים שגדלו; בפינת בעלי החיים; בשבילי האופניים שבהם הייתה שותפה לתכנון; בקומונות השינשינים שהיא הביאה לבארי; באירועים תרבותיים שהיא יזמה; באמונתה שאפשר לשנות, להשפיע ולעשות. היא פעלה מתוך להט פנימי, מסירות אינסופית ותחושת שליחות שלא יודעת גבולות.
בשבת בבוקר, 7 באוקטובר 2023, איילת ומני נרצחו יחד בבית שאהבו, בקיבוץ שבו בנו את ביתם. איילת הייתה בת 63, ומני היה בן 73. יהי זכרם ברוך.
—
The broadest heart that once stood here reigned. Meni Goddard, a generous, dedicated, and loving person without limits, was taken from us. And the landscapes of our lives were orphaned by one of the rare characters who grew and grew Be’eri.
Meni was born in the summer of 1950 in Dejani Hospital in south Tel Aviv. His mother Sonia was a Holocaust survivor who came to Israel from Poland. His father Jacob was the mythical savior of Bat Yam. Meni was the fourth of the five children: Yossi, Yamiya, Shmuel, Meni and Eli.
In the early 1960s, his sister Yamiya was killed in a car accident. The difficulty coping with the grief led Shmuel to move to Kibbutz Be’eri. Meni followed him when he was 14 years old and joined the Araba class. After he came, the younger brother Eli joined the Shibulim class.
Meni inherited from his father the deep love for sports, the sea and people. He soon stood out as an excellent soccer player. He joined the youth soccer team and later also in the senior team of Hapoel Be’eri, which moved between League B and League C. In 1974, the team scored 105 goals, of which Meni scored no less than 52!
At the age of 18, he put aside the ball and enlisted in the armored corps patrol. In the Yom Kippur War, he participated in the battles of the northern front of the 7th Brigade. When he was released, he chose to live in Bimit and was the lifeguard and king of the beach. There he met Ayelet and immediately knew she was the one.
Ayelet was a revered educator and fighter for justice who shaped generations of people and never stopped working for the people and the country she loved so much. Ayelet was born in June 1960 in Kfar Galim. The daughter of Rachel and Yoske Pereg. When she was three years old, her father died, and Rachel moved with Ayelet and her sisters Ruthie and Tami to Kiryat Bialik. A rare home of strong, determined women.
Ayelet grew up to be an active girl, an instructor in the local scout tribe. There, the first buds of her abilities as an educator were evident. Her love for people, nature and trips led her to enlist in the army as a tour guide at Sde Har HaNegev School. During the service, Ayelet lived in Yamit in the last years before the evacuation. Together with her friends, she led veterans and young people, recruits and military officers in the open spaces, from Mashiach Javid and Lake Bardwil in the north of the Sinai island to the hills of Ali Muntar and the Potters' Quarter in the heart of the Gaza Strip. She was attentive to smells, tastes, traditions and stories. She accumulated enormous knowledge and succeeded to give a humane context, full of humanity, to the spectacular mosaic of the land.
The military service brought her together not only with extraordinary places, but also with the love of her life. During one of her forays to the beach, she met Meni, the handsome and charismatic lifeguard of Yamit, the king of the beach. They quickly became a brand. They got married on the beach where they met. This was the last wedding in Yamit's life. The couple wanted to return to the kibbutz, but Ayelet's mother insisted that she learn a trade first. Therefore they moved to Tel Aviv. Meni worked as a lifeguard at the Hilton Beach, and Ayelet studied special education and history at the kibbutzim seminary. In 1983, Mor was born. Her name echoes the path of perfumes that Ayelet loved. When Mor was eight months old, the young family came full circle, and Meni returned home to Be’eri. In 1985, Gal was born, named after his great love for the sea. In 1991, Bar was born, who was always daddy's girl.
At the same time as the family expanded, Ayelet was the legendary educator of Savion, Ella, and Petal classes. She was a special teacher from the past, one who brought nature into the classroom and took the children outside. In 1997, she was appointed principal of the "Nofim" school, the elementary school that remained in the house. Ayelet took the informal education system under her wing, including the animal corner. Everything blossomed under her touch. With the move to the regional school in Ma'ale Hashur, she moved to the position of Shinshinshin center in Taksim. In this way, she accompanied hundreds of young people before enlistment in their service year.
Throughout the years, Ayelet managed to combine her loves: family, friends, trips, and a good book. Always and at every opportunity, she went on trips, as a favorite pastime and a way of life. At the age of 38, when their children were already grown, Ayelet went on her big trip with her friend Edna. She traveled to India and Nepal and met the wonderful ranges of the Himalayas and the orphanages that operated in the area. She informed the family that it was time for her personal service year.
Meni reaped many rewards at every station he passed through, but there was no achievement that made him prouder than his family. Meni and Ayelet had three children, and in 2005, Goni joined, whom Meni and Ayelet decided to adopt, a sensitive and captivating boy. Meni and Ayelet were very proud of Goni and the close relationship that formed between them. "We didn't bring you into the world," Meni told him, "but we chose you, you came from our heart.”
In the kibbutz, Meni worked in several positions and jobs. He worked as a printer at the famous local printing house, managed the kibbutz's store, and also worked as the chief economist. At the same time, he remained close to the grass as a player (and later as a coach) in the local football team. Generations of young people passed under his hand, who saw him as a role model and life teacher.
While in the lower leagues, they saw him as a symbol of Be’eri, in the higher leagues, he was considered one of the ardent fans of Hapoel Tel Aviv. When Eric Einstein sang "And what poor fans who eat their hearts out," he was speaking largely of Meni Goddard’s heart.
While he worked as a housekeeper, the members of the kibbutz watched with bated breath on the screens as Hapoel Tel Aviv played in the derby against Maccabi. Everyone in the kibbutz knew that if the Reds won, the next day the happy Meni would treat them to steaks, or at least beer and ice cream for dessert.
And above all, the pool. The institution he managed for many years. Around him, the same spirit of playful lifeguards was created. A good word, backgammon, friendship, and an atmosphere of freedom. It goes without saying that any new lifeguard who agreed to bet Meni on a ball bouncing contest lost big. Along with the day-to-day operations, Meni was determined to turn the place into a social gathering. The pool became the venue for the kibbutz's events and weddings. Meni provided generous hospitality for large groups of soldiers who were sent to the area in one way or another, and for many events of associations to deal with various hardships of Israeli society.
Meni’s superpower was his connection with people. His sources of generosity knew no bounds. He loved this country, its paths, its songs, and its people with all his heart. Outside the house, he established an orchard that grew apples, mangoes, and Afghan strawberries. In a special ceremony with his friends, he gave the orchard the name Araba after his favorite class. Meni and Ayelet founded the Valley Parliament's poetry evenings in Be’eri. Singing Arabs who filled Be’eri’s Beit Ha'am from time to time and did not stop even in the days of the Kassams.
Meni had friends he collected in all the stations of his life. The list of his friends stretched across generations and spaces without end. It was the canon of the beautiful land of Israel. From the bad guys to the weapons from the cruiser, through the Hapoel Be'er Sheva football veterans to the Ha’emek veterans and Hapoel fans. The salt of the earth, the honey of the earth, the dearest of man. He had a large and beloved family from which he came and a large and beloved family that he founded. He was a devoted father to his children and a proud, loving grandfather to his grandchildren.
Ayelet was an exemplary mother and a revered grandmother. Each child was matched with something personal and special, a creation, an invitation to an activity, or dough for making cookies. The personal attention and the ability to treat every person at eye level made Ayelet a professor of human relations. She entertained with the same generosity and simplicity the children of the kindergarten or the hundreds of members of the Parliament of the Valley. Together with Meni, she established an open house, crowded with guests, children, grandchildren, adopted children, campers, family, and friends. A lot of friends.
Ayelet believed with all her heart in the kibbutz and its members and took an active part in the life of the kibbutz. Her fingerprints are everywhere: in the children who grew up; in the animal corner; in the bike paths that she was a partner in planning; in the Shinshin communes she brought to Be’eri; in the cultural events she initiated; in her belief that it was possible to change and influence and do. She acted out of inner burning, endless dedication, and a sense of mission that knows no bounds.
On Saturday morning, October 7, 2023, Ayelet and Meni were murdered together in the house they loved, in the kibbutz where they had their home. Ayelet was 63, and Meni was 73. May their memories be a blessing.
