מאטי ואמיר, שניהם נולדו בפברואר 1954.
מאטי נולדה בחולון לזיזי ומרקו אלטרס, שהיגרו לישראל מטורקיה. אמיר נולד למירה ואברי וייס. מאטי חיה עם משפחתה בשכונת עולים בדירת חדר אחת. כשהייתה בת 16, נולד אחיה אבי, והמשפחה עברה לאילת. היא שירתה בצבא כסמלת מבצעים בשארם א-שייח. את מלחמת יום כיפור היא בילתה במקלט בהרים מעל שארם, וכשכל זה נגמר, היה לה עדיין זמן לטייל בהרי סיני עם חברי יחידתה. כששוחררה מהצבא, עבדה כצוות קרקע בשדה התעופה באילת, ושם הכירה את אמיר.
אמיר היה הבן השני של מירה ואברי, שהמשפחות שלהם הגיעו לישראל מרומניה ומהונגריה. הם איבדו את בנם הראשון בתינוקות. אמיר ואחיו הקטן רביב היו יתומים מאימם, שהלכה לעולמה מסרטן. כשהיה אמיר בן 12, אביו התחתן שוב, והמשפחה עברה לחולון, שם נולדו שני אחים למחצה שלו – אוסנת ואילן.
אמיר אהב את חיי הקיבוץ ואת הנופים של הגלבוע. בעודו בבית הספר היסודי בקיבוץ, למד לנגן על צ'לו, וכשהגיע לתיכון, למד מוזיקה בבית הספר תעודה תיאודור יהלין וניגן בצ'לו ובקונטרבס. בצבא, שירת כמפקד בחיל התחזוקה. לאחר שחרורו, עבד כמאבטח בחברת ארקי, ובמסגרת תפקידו הוצב באילת. שם הוא פגש את מאטי. הייתה זו מאטי שהציעה לאמיר נישואין. אמיר בתחילה סירב, אך לאחר שבוע על חוף הים באילת, הוא הציע למאטי שתתחתן איתו. וכך היה. הם נישאו בשנת 1977 בחתונה צנועה בבניין הרבנות בחולון ולא נפרדו מאז.
ראשית הם גרו באילת, שם נולדו התאומים רן ומיכל. לאחר מכן, המשפחה עברה לקיבוץ רמת רחל, שם נולד הבן יובל. לאחר שלוש שנים, הם עזבו את רמת רחל וחיפשו קיבוץ לעבור אליו. בבארי, הוצע להם דירה קטנה שבה הם יחיו עד שיבנו דירות למגורי משפחה, וכך בשנת 1985, הם הגיעו לקיבוץ. כאן נולד הבן אורן.
כילדה, מאטי חלמה להיות מורה יום אחד ואהבה לשחק משחקים עם חבריה שבהם היא הייתה גם המורה וגם התלמידים. היא מימשה את החלום הזה במלואו. היא למדה לתעודת הוראה ותואר ראשון בחינוך, ולאחר מכן לתואר שני בניהול מערכות חינוך. היא עבדה לראשונה כמורה בבית הספר היסודי בבארי ולאחר מכן ייסדה וניהלה את בית הספר היסודי "נופים" בקיבוץ, שהוזכר באופיו הערכי והחקלאי.
מאטי הייתה אחת המובילות של עובדי הקיבוץ הזרים בבארי. היא החלה לעבוד ברשת ברנקו וייס והייתה מעורבת בפיתוח תוכן פדגוגי ובניהול תוכניות חינוך בכל הארץ. מאוחר יותר, עברה לקרן רישי והחלה לעסוק בתוכנית "קרן הקצבה", העוסקת במלגות לסטודנטים. משם המשיכה בהכוונה, ייעוץ אישי והדרכה למנהלי בתי ספר. גם לאחר שפרשה, היא המשיכה לעבוד בנמרצות ועבדה במכללת ספיר בתוכנית קהילות האומניות.
מאטי הייתה מנהיגה טבעית, ובכל מקום שבו הלכה, היא הפכה למובילה, יזמת ודמות משמעותית, וניהלה צוותים ואנשים בכישרון רב. אמיר, שאהב את השטחים הפתוחים ואת הטבע מאז ילדותו, מצא את ייעודו בעבודה בחקלאות בגדי"ש, אותו ניהל במשך שנים רבות. "זיכרונות הילדות הכי טובים שלנו," אומרות ילדיו, "הם כשהיינו עם אבא על הטרקטור בשדות הבוטנים, הגזר והכותנה." אמיר הביע את כישרונו המוזיקלי בשירה בכל הטקסים בקיבוץ. השיר שהכי מזוהה איתו הוא "עומר עומר," אותו שר מדי שנה בחג העומר המצויין בבארי יום לפני סדר פסח, כאשר החקלאים קוצרים את השעורה הראשונה.
כשסיים את עבודתו, אמיר הלך ללמוד מנהל עסקים ברבין והחל לעבוד בתעשיית הדפוס בבארי, שם ניהל את המחסן ואת מערכת הלוגיסטיקה במשך שנים רבות. גם לאחר שפרש, הוא המשיך לעבוד ולתרום לדפוס בתפקידים שונים.
מאטי ואמיר למדו לאהוב זה את זה באהבה רבה. למרות שהיו שונים זה מזה, הוא היה אינטרוברטי ושקט, והיא הייתה אנרגטית ופעילה, הם השלימו אחד את השני ועשו הכל יחד. שניהם אהבו את השירים של הארץ הזאת, ואמיר גם אהב מוזיקה קלאסית. שניהם אהבו את הקרבה לטבע, את הנופים ואת השטחים הפתוחים של הנגב. הזיכרון המשפחתי הברור ביותר של ילדיהם הוא "פיקניק במטעים." מדי שנה בפברואר, חודש שבו הם נולדו, מאטי ואמיר יצאו עם ילדיהם ונכדיהם לשדות הפרגים המבליחים בדרום וחגגו שם בפיקניק משפחתי. "זה היה יותר חשוב להם מכל דבר אחר," אומרת מיכל.
המשפחה הייתה בראש מעייניהם. "הם היו הורים מעורבים ומגוננים," אומרות ילדיהם. "הם תמיד היו שם בשבילנו, ותמיד ידענו שאפשר לסמוך עליהם. יכולנו להתקשר אליהם מכל מקום בארץ, בכל שעה ביום, ואבא היה יוצא לאסוף אותנו מכביש חשוך או מבסיס מרוחק. העשייה המשמעותית ביותר בחייהם של אמא ואבא הייתה לשמור על משפחה קרובה וחזקה. בזכותם, כולנו כך. חזרנו לגור בבארי." לאמיר ומאטי היו עשרה נכדים, בהם טיפלו במסירות רבה ובשמחה. ביתם שימש כבית שני לנכדיהם. הם הקדישו את כל זמנם ואנרגייתם להם והיו להם קשרים מיוחדים וקרובים עם כל אחד מהם.
בשנים האחרונות, לאחר שפרשו, מאטי ואמיר טיילו ברחבי העולם. אלו היו השנים הטובות ביותר שלהם. הם חוו את החיים ורצו לראות הכל. הם תכננו לטייל, לראות ולחוות. היו להם עוד הרבה חלומות – שנקטעו באכזריות.
כאשר התקפה על קיבוץ בארי החלה בשבת, 7 באוקטובר 2023, מאטי ואמיר חסמו את עצמם בביתם כמו כל תושבי הקיבוץ. הם נפגעו והבינו שהם לא ישרדו. המילים האחרונות שלהם היו מילים של אהבה גדולה לילדיהם ולנכדיהם. הם היו בני 69. "הם הלכו יחד," אומרות ילדיהם, "ואם יש משהו שיכול לנחם בזה, זה שאף אחד מהם לא ייאלץ לחיות ללא השני. הם היו החברים הכי טובים ואהבו אחד את השני. אמא תמיד אמרה: 'אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיו.'" אמיר ומאטי, מאטי ואמיר, האהובים והנעימים. בחייהם ובמותם, הם לא נפרדו. יהא זכרם ברוך.
—
Mati and Amir, Amir and Mati, were both born in February 1954.
Mati was born in Holon to Zizi and Marko Alters, who immigrated to Israel from Turkey. Amir was born in Kibbutz Haftziva to Mira and Avri Weiss. Mati lives with her family in the Olim neighborhood in a one-room apartment. When she was 16, her brother Avi was born, and the family moved to Eilat. She served in the army as an operations sergeant in Sharm el-Sheikh. She spent the Yom Kippur War in a bunker in the mountains above Sharm, and after it was all over, she still had time to travel in the Sinai Mountains with her fellow unit members. When she was released from the army, she worked as a ground flight attendant at the airport in Eilat, and there she met Amir.
Amir was the second son of Mira and Avri, whose families came to Israel from Romania and Hungary. They lost their first son in infancy. Amir and his younger brother Raviv were orphaned by their mother, who died of cancer. When Amir was 12 years old, his father remarried, and the family moved to Holon, where his two half-siblings – Osnat and Ilan – were born.
Amir loved kibbutz life and the views of the Gilboa. While still in elementary school in the kibbutz, he learned to play the cello, and when he reached high school, he studied music at Thelma Yellin School and played the cello and double bass. In the army, he served as an officer in the maintenance corps. After his release, he worked as a security guard at the Arkie company and was stationed in Eilat. That's where he met Mati. It was Mati who proposed marriage to Amir. Amir initially refused the offer, but after a week at the seaside in Eilat, he proposed to Mati that she marry him. And so it was. They got married in 1977 in a modest wedding in the rabbinical building in Holon and had not separated since.
First they lived in Eilat, where the twins Ran and Michal were born. After that, the family moved to Kibbutz Ramat Rachel, where the son Yuval was born. After three years, they left Ramat Rachel and looked for a kibbutz to move to. In Be’eri, they were offered a small apartment where they would live until they built apartments for family accommodation, and so in 1985, they arrived at the kibbutz. This is where the son Oren was born.
As a child, Mati dreamed of someday becoming a teacher and loved playing games with her friends in which she was both the teacher and the students. She fulfilled this dream in full. She studied for a teaching certificate and a bachelor's degree in education, and later for a master's degree in education systems management. She first worked as a teacher in the elementary school in Be’eri and later founded and managed the "Nofim" elementary school in the kibbutz, which was characterized by the spirit of the value-oriented and agricultural working settlement.
Mati was one of the pioneers of Be’eri’s foreign workers. She went to work in the Branko Weiss network and was involved in the development of pedagogical content and the management of educational programs all over the country. Later, she moved to the Rashi Foundation and became involved in the "Harvest Foundation" program, which deals with scholarships for students. From there, she continued with guidance, personal counseling, and coaching for school principals. Even after retiring, she continued to work vigorously and worked at Sapir College in the art communities program
Mati was a natural leader, and wherever she went, she became a leader, an initiator, and a significant figure and managed teams and people with great talent. Amir, who loved the open spaces and nature since childhood, found his vocation in working in agriculture in Gdash, which he also managed for many years. "Our best childhood memories," his children say, "are when we are with dad on the tractor in the peanut, carrot and cotton fields." Amir expressed his musical talent by singing in all kibbutz ceremonies. The song most associated with him is "Omer Omer," which he sang every year on the holiday of Omer celebrated in Be’eri the day before Seder Pesach when the farmers harvest the first barley.
When he finished his work at GDS, Amir went to study business administration in Rabin and began working in the printing industry in Be’eri, where he managed the warehouse and the logistics system for many years. Even after he retired, he continued to work and contribute to printing in various capacities.
Mati and Amir got to love each other with great love. Although they were different from each other, he was introverted and quiet, and she was energetic and active, they complemented each other and did everything together. They both liked the songs of this country, and Amir also liked classical music. They both loved the proximity to nature, the landscapes, and the vastness of the Negev. The clearest family memory of their children is the "picnic in the orchards." Every year in February, the month they were both born, Mati and Amir went with their children and grandchildren to the blooming anemone fields of the south and celebrated there with a family picnic. "It was more important to them than anything else," says Michal.
Their family was at the forefront of their minds. "They were involved and protective parents," their children say. "They were always there for us, and we always knew we could trust them. We could call them from anywhere in the country, at any time of the day, and Dad would come out to pick us up from a dark road or from a remote base. Mom and Dad's most significant life work was keeping a close-knit and strong family. Thanks to them, we all are. We went back to live in Be’eri." Amir and Mati had ten grandchildren whom they cared for with great devotion and joy. Their house served as a second home for their grandchildren. They devoted all their time and energy to them and had a special and close relationship with each of them.
In recent years, after they retired, Mati and Amir traveled around the world. These were their best years. They devoured life and wanted to see everything. They planned to travel, see, and experience. They had many more dreams – cruelly cut short.
When the attack on Kibbutz Be’eri began on Saturday, October 7, 2023, Mati and Amir barricaded themselves in their home like all the residents of the kibbutz. They were hurt and realized that they would not survive. Their last words were words of great love for their children and grandchildren. They were both 69 years old. "They went together," say their children, "and if there is something that can be comforted by it, it is that neither of them will have to live without the other. They were the best of friends and they loved each other. Mother would always say: ‘I don't know what I would do without him.’" Amir and Mati, Mati and Amir, the lovely and pleasant ones. In their life and in their death, they were not separated. May their memories be a blessing.
