אלכסנדר מאסילי

חיל ההנדסה הקרבית נפל בכ"ג בתשרי התשפ"ד (08 באוקטובר 2023) סמ"ר אלכסנדר מאסילי, מעפולה, טכנאי נמ"ר בגדוד 601 בחיל ההנדסה הקרבית, בן 21 בנופלו. הודעה נמסרה למשפחתו. צה"ל משתתף בצער המשפחה וימשיך ללוותה. פרטי ההלוויה הלוויתו נערכה ביום ג', כ"ה בתשרי התשפ"ד, 10 באוקטובר 2023, בבית העלמין הצבאי בעפולה.

היי מאמי, מה איתך? אצלי הכל חרא תודה ששאלת סתם. לא הכל חרא. אני בסדר – עד כמה שאפשר. בונה את החיים שלי מחדש ולאט לאט מוצאת את הדברים שעושים לי טוב שוב. לומדת להתאים את העולם אליי במקום שאתאים את עצמי לעולם. החיים שלי התחילו מחדש מאותו יום ארור. בחיים שלי לא הרגשתי מסכנה תמיד הייתי בסוג של פרופורציה לגבי החיים שלי ידעתי שיש לי חיים טובים. ב9/10 קיבלתי את הכאפה. כשהבנתי שוואלה, אני מסכנה. אין יותר פרופורציות. חוויתי בפעם הראשונה כאב אמיתי. כאב שגורם לך לרצות לתקוע את היד בחזה ולהוציא את הלב מהמקום כאב שגורם לך לרצות פשוט לא להרגיש יותר כלום. כאב של פגיעה באמון, כי איך השארת אותי לבד בעולם הזה? הבטחת שזה לתמיד כאב שלמזלי הרוב לא חווים ואני מקווה שלא יחוו. הצטרפנו למועדון השכול. אני מנסה להודות על התקופה שהייתה לנו. ולהגיד שלפחות זכיתי לחוות אותך אבל תסלח לי יפה שלי, אני עדיין לא מסוגלת להודות על כלום. נתנו לי לחשוב שמצאתי את השותף שלי לעתיד. נתנו לי לתכנן איתך תכניות. לקחו לך את החיוך הממיס והעיניים היפות שתמיד השרו בי ביטחון. איתך נקבר גם עתיד שלם שתכננו. מאמי שלי אני מתחילה מחדש. אם אני של לפני שלושה חודשים הייתה יודעת מה עומד להגיע, הייתי שואלת את עצמי, איך אני בכלל קמה בבוקר? איך אני ממשיכה עם החיים שלי? איך אני אי פעם אחייך ואצחק שוב? ו-וואלה אני קמה בבוקר, ואני ממשיכה עם החיים שלי, וכן, אני אפילו מחייכת וצוחקת. גיליתי כוחות עצומים שלא ידעתי שקיימים בי.
קיבלתי שיעור לחיים. אני לומדת לאט לאט לחיות בצד הכאב ולא בתוכו. זה כאב שילך איתי לתמיד. אין באמת "אחרי" בתכלס. אבל החיים שאחרי הכאב הנוראי שאני עכשיו חווה. הם יגיעו מתישהו. אתה מכיר אותי, לא? אתה יודע שאהיה בסדר, כמו תמיד. אני תמיד מוצאת את העוגנים שלי בחיים ואת הדברים שמחזיקים אותי. וגם בלי העוגן הכי כבד ויציב שהיה לי, אני אמצא משהו. לא תחליף, כי בחיים לא יהיה תחליף. אבל קרוב.

אלכס שלי ילד יפה שלי. הילד הכי יפה שאני מכירה עם הנפש הכי טובה וטהורה. לא אפסיק לכתוב לך ולדבר איתך. אני מאמינה שאתה פה יושב ומקשיב לי ובוכה איתי וקורא את כל מה שאני כותבת לך. כי אני יודעת שאתה לא באמת מסוגל להשאיר אותי לבד. הבטחת שתשמור עליי תמיד. ואתה כן תשמור עליי לתמיד. אבל ממקום אחר. יפה שלי. אתה לנצח תישאר ילד בן 21. עם הגומות היפות והעיניים המבריקות. כמה אהבת את המדינה וכמה רצית לתת מעצמך. אני אוהבת אותך ומחכה כבר ליום שניפגש שוב. שלך, רומי

—

Remembering Staff Sergeant Alexander Masliy, a paramilitary technician in the 601st Battalion of the Combat Engineering Corps, 21, from Afula, Israel. His friends wrote: "Alex was an amazing person who always thought of the people around him and always helped those in need. He was a happy and optimistic man who loved life. During his service, he always wanted to do more and give back to the country. He was proud to be a soldier. He will forever be missed.” Alexander was killed on October 8th when was on his way to the south of Israel to help the fighting forces. May he rest in peace.

Written by his girlfriend, Romi Goren:

Hey mami, how are you? Everything is shit with me, thanks for asking. It's not all shit. I'm fine – as much as possible. Rebuilding my life and slowly finding the things that make me feel good again. Learning to adapt the world to me instead of adapting myself to the world. My life started anew from that damn day. In my life, I never felt in danger. I was always in some kind of proportion about my life. I knew I had a good life. On 10/9, I received the cap. When I realized that I was wrong, I was poor. No more proportions; we have fallen into statistics. For the first time, I experienced real pain. A pain that makes you want to stick your hand in your chest and take your heart out, a pain that makes you want to just not feel anything anymore. Pain of breach of trust, because how did you leave me alone in this world? You promised that it was forever. A pain that luckily the majority don't experience, and I hope they won't. 

We joined the bereavement club. I try to be thankful for the time we had. And to say that at least I got to experience you, but forgive me, my beauty, I still can't thank you for anything. I was made to think I had found my future partner. They let me make plans with you. They took away your melting smile and beautiful eyes that always gave me confidence. The entire future that we planned will also be buried with you. From my mother, I start again. If the me of three months ago had known what was to come, I would have asked myself, “how do I even get up in the morning? How do I get on with my life? How will I ever smile and laugh again?” Well, I get up in the morning, and I continue with my life, and yes, I even smile and laugh. I discovered enormous powers that I didn't know existed in me.

I got a life lesson. I'm slowly learning to live on the side of the pain and not in it. It's a pain that will stay with me forever. There is really no "after" at all. But the life after the terrible pain I am now experiencing. They will come sometime. You know me, don't you? You know I'll be fine, as always. I always find my anchors in life and the things that hold me. And even without the heaviest and most stable anchor I had, I will find something. No replacement, because there will never be a replacement. But close. My Alex, my beautiful boy. The most beautiful boy I know with the best and purest soul. I will not stop writing to you and talking to you. I believe that you are sitting here listening to me and crying with me and reading everything I write to you. Because I know you can't really leave me alone. You promised to always take care of me. And you will take care of me forever. But from another place. 

My beautiful, you will forever remain a 21-year-old boy. With beautiful dimples and bright eyes. How much you loved the country, and how much you wanted to give of yourself. I love you, and I'm already waiting for the day we meet again. 

Yours, Romi