עמית הייתה בת 22. היא הייתה הצעירה מבין חמישה אחים, עם 17 שנים בין אני, הבכורה, ובינה. כמעט גידלנו אותה, היא הייתה כמו התינוקת שלנו. היא נולדה וגדלה בנצרת. היא הייתה ילדה נפלאה. היא ידעה שהיא אהובה, ותמיד פינקו אותה. היא הייתה כמו הנסיכה שלנו, הצעצוע שלנו. היינו רבים מי ייתן לה אמבטיה או יוציא אותה לטיול. אהבנו אותה כל כך. היא גדלה במשפחה שלנו עם כל כך הרבה אהבה וחיבה. כשהיא הייתה בת 3, היא החלה לשיר. היא אהבה לשיר ולרקוד. כשגדלה קצת, שמנו לב שיש לה קול מדהים. היא לא למדה איך לשיר, אבל הייתה מאוד מוכשרת בזה.
כשהיא הייתה בת 10, אבינו חלה בסרטן. היא הייתה בבית עם ההורים שלי בטיפול פליאטיבי. אני הייתי קצינה בצבא, ואחיותיי האחרות היו נשואות. במשך שלוש או ארבע השנים שאבינו היה חולה, היא ראתה את הרופאים והאחיות מגיעים לבית ההורים שלנו, מטפלים באבינו ומקלים על הכאב שלו. באותה תקופה היא הושפעה והחליטה שהיא רוצה לעזור לאנשים הסובלים והחולים וללמוד רפואה כדי לעזור לאחרים.
כשעמית הייתה בת 14, לפני 8 שנים, אבינו מת. זה היה מאוד כואב עבור כולנו כי הוא היה הטוב ביותר. זה היה כואב מאוד בשבילה כי הייתה להם מערכת יחסים מיוחדת. היא התבגרה מיד והחלה להתנדב במד"א בנצרת כל שנייה חופשית שהייתה לה. היא הייתה הולכת לספרייה ושואלת ספרי רפואה, ואז הולכת הביתה אחרי בית הספר ולומדת וקוראת. היא למדה בעצמה מהספרים. כל יום אחרי בית הספר, היא הייתה הולכת למד"א. כך היא התחילה עם פרקטיקה רפואית.
אחר כך, היא הלכה לקורסים במד"א והתאמנה. כשהיא הייתה בת 18, היא הלכה לקורס חובשים. היה לה דילמה גדולה אם ללכת לקורס חובשים או לקורס לשירה או למשחק, כי היא הייתה כל כך טובה בשירה ובמשחק. היא הייתה הולכת לחדרה, סוגרת את הדלת, משמיעה מוזיקה ושרה. כשהיא הייתה קטנה, היא הייתה תופסת דאודורנט או מברשת שיער ושרה כאילו זה המיקרופון שלה. היא החליטה להמשיך לשיר. היא סיימה בהצלחה כ"חובשת", היא הייתה כל כך מאושרת ואנחנו כל כך גאים בה. היא עשתה זאת עם כל כך הרבה אהבה ותשוקה. אפילו לאחר שטיפלה באדם חולה או פצוע, היא הייתה מתקשרת למשפחה כמה ימים לאחר מכן לראות איך הם מתקדמים. היא שמרה על קשר עם המשפחות ושמרה אותם בלבה. היא אהבה במיוחד ללדת תינוקות. אלה היו השיחות האהובות עליה. היא הייתה כל כך שמחה כשהיא הצליחה ללדת תינוקות. למרות שהייתה חובשת, בחודשים האחרונים לחייה, היא הצליחה להיות מדריכת ראש בקורס חובשים. זה מאוד נדיר בגילה הצעיר, בדרך כלל צריך להיות בן 10 שנים יותר כדי להתקבל. אבל היא הייתה כל כך חכמה וטובה במה שהיא עשתה שהיא התקבלה. היא הייתה מאוד מאושרת, עסוקה וגאה ועשתה זאת עם תשוקה. התלמידים שלה הגיעו לשבעה בבית אמא שלנו וסיפרו לנו כמה היא הייתה מדהימה וכמה היא לימדה אותם היטב.
היא חיה את החיים בכוח. היא אהבה לשיר ולרקוד ולצאת עם חברים. כל רגע בחייה היא חיה במלואם. היא הייתה מאוד ייחודית, כמו השמש. לפני 18 חודשים, היא קיבלה עבודה כחובשת בקיבוץ בארי. היה לה דירה שם והיא אהבה לחיות שם, זה היה קיבוץ יפה. ב-7 באוקטובר, היא הייתה בדירתה. היא התעוררה בשעה 6:30 בבוקר מהתקפת הרקטות והייתה עם בן הזוג שלה, שגם היה חובש. הוא היה צריך ללכת לנצרת כדי להתחיל את המשמרת שלו וביקש ממנה לבוא איתו כי זה יהיה יותר בטוח. היא אמרה לא, אני בתפקיד, אני חייבת להיות כאן. כי זו התקפה רחבה, זה יותר חשוב שאני כאן. היא נשארה בחדר המוגן בדירתה, ואז שמעה יריות וצעקות של אנשים. מיד היא תפסה את תיק החובש שלה ויצאה לטפל באנשים.
מאוחר יותר גילינו שהטרוריסטים לא הגיעו לדירה שלה. אם היא הייתה נשארת שם, היא הייתה חיה.
היא טיפלה באנשים במשך 8 שעות, מ-6:30 בבוקר עד 2:15 אחר הצהריים. למרות שהיא שמעה את היריות ויכלה להריח את העשן מהאש של הבתים הבוערים ויכלה לשמוע את הטרוריסטים. היא ידעה מה קורה בקיבוץ ליד שלה, אבל נשארה רגועה ונאמנה לעצמה למרות כל הזוועות. היא טיפלה באנשים וצלצלה למוקד מד"א כדי לבדוק אם הם יכולים לעזור להוציא פצועים, אבל האמבולנסים לא יכלו להגיע בגלל הטרוריסטים.
אחד מהפצועים שטיפלה בהם שרד, והוא אמר שהיא הצילה את חייו. למרות שהיא נגמרה לה הציוד, היא דיברה איתו, נתנה לו מים, ושמה מתחתיו דברים רכים כדי שיהיה לו נעים. הוא רצה לצאת החוצה כי אשתו וילדיו היו בקיבוץ, אבל היא שכנעה אותו שהוא יירה וייהרג אם יעשה זאת. הוא עכשיו חי עם משפחתו.
היינו בקשר איתה בכל שעות האלה, דיברנו איתה ושלחנו לה הודעות. בסביבות השעה 14:00, היא כתבה לנו שהטרוריסטים חזרו והם תמיד המשיכו לחזור. היו איתה 2 אנשי ביטחון מהקיבוץ עם M16s כדי להגן על הקליניקה. בשעה 14:00 נגמר להם הכדורים, והיא כתבה "אני לא חושבת שאני אצא מזה הפעם, בבקשה תהיו חזקים אם יקרה לי משהו". היא ידעה כמה אהבנו אותה ומה זה יעשה לנו אם יקרה לה משהו. ניסינו ליצור קשר איתה והיא לא ענתה. היא הקליטה הודעת אודיו מהשנייה שהטרוריסטים נכנסו לקליניקה. אפשר לשמוע אותה יורה, צועקת "שחר" (שמו של אחד מאנשי הביטחון), והיא ידעה שהיא הבאה בתור. היא לא ענתה לאחר מכן.
החלטתי להתקשר אליה, והיא ענתה לי. השיחה שלי הייתה השיחה האחרונה שלה. זו הייתה שיחה קצרה, והיא אמרה לי שהם ירו לה ברגל, והרגו את כולם אחרים, והם על גבה. ניסיתי לשאול אותה מה היא מתכוונת כשאמרה שהם על גבה, אבל הטלפון שלה ניתק. היא נמצאה עם יריות ברגל, בבטן ובמצח. הם הוציאו אותה להורג במדי החובש שלה בקיליניקה. כאשר מצאו את גופתה, ראו שהיא עשתה חוסם עורקים לרגל שלה כדי לנסות להפסיק את הדימום. היא ניסתה לשרוד בכל מה שיכלה, אבל לא הצליחה. עכשיו היא קבורה ליד אבי בנצרת.
היא עזבה, ויש חור גדול בלבבות שלנו. אבל הם לא יכולים לכבות את חייה. היא הייתה כל כך טהורה וטובה. והם לא יכולים לקחת את זה מאיתנו.
—
Amit was 22 years old. She was the youngest of five sisters, with there being 17 years between me, the oldest, and her. We practically raised her, she was like our baby. She was born and raised in Netivot, a small city in the south. She was a wonderful child. She knew she was loved, and was always spoiled. She was like our princess, our toy. We used to argue over who would give her a bath or take her on a walk. We loved her so much. She grew up in our family with so much love and affection. By the time she was 3 years old, she started to sing. She loved singing and dancing. When she was a bit older, we noticed she had a great voice. She never studied how to sing, but she was very gifted at it.
When she was 10 years old, our father got cancer and got sick. She was at home with my parents in home hospice. I was an officer in the army, and my other sisters were married. In the 3 or 4 years that our father was sick, she saw the doctors and nurses coming to our parents’ house and taking care of my father and treating him and easing his pain. That was the time that she was inspired and decided that she wanted to help people who are suffering and sick and learn medicine in order to help other people.
When she was 14 years old, 8 years ago, our father died. It was very painful for all of us because he was the best. It was very hurtful for her because they had a special relationship. She grew up immediately and started volunteering in Magen David Adom in Netivot every free second she had. She would go to the library and borrow medical books, then go home after school and just learn and read. She taught herself from the books. Every day after school, she would go to Magen David Adom. This is how she started with medical practice.
Then, she went to courses in Magen David Adom and practiced. When she was 18 years old, she went to a paramedic course. She had a big dilemma about whether to go to a paramedic course or go into a singing or acting course, because she was so great at singing and acting. She would go to her room, close the door, and put music on and sing. When she was little, she would grab a deodorant or hairbrush and sing like it was her microphone. She decided to keep singing as a hobby. She graduated as a paramedic, she was so happy and we were so proud of her. She did it with so much love and passion. Even after she treated a sick or injured person, she would call the family a few days after to see how they were doing. She kept in contact with the families and kept them in her heart. She loved delivering babies the most. These were her favorite calls. She was so happy when she got to deliver babies. Even though she was a paramedic, in the last few months in her life, she got to be a chief instructor in the paramedic course. That is very rare because of her young age, you usually have to be 10 years older than she was to even be considered. But she was so smart and good at what she did that she was accepted. She was very happy and busy and proud and did it with passion. Her students came to shiva at my mother’s house and told us about how amazing she was and how well she taught them.
She lived life with power. She loved singing and dancing and eating and going out with friends. Every minute of her life she lived to the fullest. She was very unique, like the sunshine. About 18 months ago, she got a job as a paramedic of Kibbutz Be’eri. She had an apartment there and loved living there, it was a beautiful kibbutz. On October 7th, she was in her apartment. She woke up at 6:30am from the rocket attack and was with her boyfriend, who was also a paramedic. He had to go to Netivot for his shift and he asked her to go with him because it would be safer. She said no, I am on duty, I have to be here. Because it is a massive rocket attack, it is more important I am here. She stayed in the safe room in her apartment, then heard shots and screaming people. She immediately grabbed her paramedic bag and left to treat people.
We later found out that terrorists never got to her apartment. If she had stayed there, she would have lived.
She was treating people for 8 hours, from 6:30am to 2:15pm. Even though she heard the shooting and could smell the smoke from the fire of the burning houses and could hear the terrorists. She knew what was going on in the kibbutz next to her, but she remained calm and true to herself even through all the horror. She treated people and called Magen David Adom headquarters to see if they could help get injured people out, but ambulances could not come because of the terrorists.
One of the injured people that she treated survived, and he said she saved his life. Even though she ran out of equipment, she spoke with him, gave him water, and put soft things under him so he could be comfortable. He wanted to go outside because his wife and kids were in the kibbutz, but she convinced him that he would be shot and killed if he did. He is now alive and with his family.
We were in contact with her for all of these hours, we spoke to and texted her. At about 2pm, she wrote to us that the terrorists were back and they always kept coming back. She had 2 security members of the kibbutz with M16s with her to protect the clinic. At 2pm, they ran out of ammunition, and she wrote “I don’t think I’m going to make it this time, please be strong if something happens to me.” She knew how much we loved her and what it would do to us if something happened to her. We tried to contact her and she didn’t answer. She recorded an audio message from the second that the terrorists got inside the clinic. You can hear her shooting, screaming Shachar (the name of one of the security guards), and she knew she was next. She didn’t answer after this.
I decided to call her, and she answered me. My call was the last conversation she had. It was a short conversation, and she told me they shot her in the leg and they murdered everyone else and they are on top of me. I tried to ask her what she meant by they were on top of her, but her phone went down. She was found shot in the leg, belly, and forehead. They executed her in her paramedic uniform in the clinic. When they found her body, they saw that she made a tourniquet for her leg to try stop the bleeding. She tried to survive with everything she could, but she didn’t. Now she is buried next to my father in Netivot.
She is gone, and there is a huge hole in our hearts. But they can't shut down her life. She was so pure and so good. And they can’t take this from us.
