אנולה נולדה בקורונגללה – עיר ליד הבירה של סרי לנקה. היו לה שתי אחיות ואח קטן אחד. אמה נאבקה לגדל את הילדים בעוני וזכתה לעזרה מהתמיכה האוהבת של סביה. אנולה גדלה להיות ילדה שקטה ומתחשבת, עוזרת לכולם ואוהבת במיוחד בעלי חיים. גם כילדה, היא הייתה מאוד דתית.
בגיל 19, היא התחתנה והביאה לעולם בן ובת. כשהילדים גדלו, היא נסעה לעבוד בישראל כדי לממן את לימודיהם. היום הבן הוא שף בניו זילנד, והבת לומדת בלונדון.
כשהיא הגיעה לישראל, אנולה הייתה בת 39. היא עבדה במשך כשלוש שנים באשקלון, ואז הגיעה לקיבוץ בארי. במשך כשלוש שנים, היא ליוותה את עליזה, וכשהיא נפטרה, היא החלה לעבוד עם אטי מורדו ועבדה איתה עוד שלוש שנים. בסך הכל, היא שהתה בישראל כמעט עשר שנים ורק פעם אחת הרשתה לעצמה לצאת לחופשה של 45 יום בסרי לנקה.
בקיבוץ, אנולה חיה חיים טובים ושקטים. היא הייתה העיניים והאוזניים של אטי, ולא עבר זמן רב עד שהן הפכו לחברות. אטי אומרת: "אנולה דיברה עברית לא כל כך טובה, ואני דיברתי אנגלית לא כל כך טובה, והיינו חברות טובות." אנולה טיפלה באטי ועשתה הכל עם חיוך ואהבה, בעדינות ובטקט. עם הזמן, היא הפכה לחלק מהמשפחה.
אנולה הייתה בודהיסטית. הייתה לה פינת תפילה עם פסל של בודהה, והיא דאגה שתמיד יהיה לידו קערה עם מים ופרחי יסמין. בבוקר ובערב, היא הייתה מתפללת יושבת בפינת התפילה, והרבה פעמים במהלך היום היא הייתה אומרת מילים של תפילה במהלך הפעילויות שעשתה. לפעמים, אֲנוּלָה הייתה מארגנת תרומות למקדש שלה. בחבילות, היא ארזה בגדים עודפים מחנות היד השנייה של הקיבוץ ודובוני פרווה שפינתה, ששטפה ותיקנה. היא תמיד הוסיפה משחקים ושוקולדים שקנתה. כל חודש, אֲנוּלָה הייתה שולחת כסף לילדיה ולבני משפחתה, כמו גם לאנשים חולים, מובטלים, רעבים, ולילדים שצריכים ציוד לבית הספר.
כל יום, אנולה בישלה אוכל מסורתי, אותו היא חלקה עם חבריה ועם סוּג'ית, המטפל של חיים זוהר, שגם הוא היה מסרי לנקה. היא גידלה לימונים וחילקה אותם לחבריה ולחברי הקיבוץ שביקשו. אנולה הכירה את כל עצי היסמין בקיבוץ, ואת העצים עם העלים המיוחדים: קרפיקה אצל גיל וקמיליה ומורינגה אצל נועה הרשקוביץ. היא הקימה גינה לכבודה מצמחים שקיבלה מגינות של חברים ברחבי הקיבוץ. היא טיפלה בעציצים ובזמן שדאגה להם, היא הייתה מדברת עם ילדיה בטלפון. הכל היה ירוק, צבעוני ופורח. אנולה נשארה ילדה שמחוברת לטבע ולבעלי חיים. היא תמיד שמרה אוכל לחתולים, ציפורים וכלבים. מבחינתה, כולם היו נשמות בעולם וכולם צריכים לקבל טיפול. היא אפילו טיפלה בכלב של השכנה בצורה סיעודית: שינתה לו פדים, ניקתה אותו ודיברה איתו. השכן אריאל אומר: "כל יצור קטן, כל צמח קטן, הכל חי סביבה, בהרמוניה בלתי מוסברת עם העולם והיקום."
אנולה התרגלה לאזעקות צבע אדום. היא הייתה נוזפת באטי על כך שנכנסת לממ"ד, והיא הייתה עונה "הכורסה שלי היא הממ"ד שלי." בבוקר יום שבת ההוא, אנולה הרגישה שזה משהו לא רגיל והתעקשה להכניס את אטי לממ"ד. שתיהן נכנסו. אנולה שכבה מסודרת על המיטה. היא כנראה ידעה יותר מאטי מהחברים שלה בקיבוץ. אטי ישבה בקצה השני של המיטה. הטרוריסטים ירו במנגנון הידית, פרצו פנימה, ושני כדורים נורו לעבר אנולה. אטי נפלה מהמיט והסתתרה מתחתיו. היא נשארה שם במשך יומיים וחצי. הטרוריסטים נכנסו ויצאו מהבית מספר פעמים. אטי שמעה את היריות, את רעש האופנועים ואת הצעקות. ביום שני בבוקר, חיילים נכנסו לבית, ראו אנולה נורתה למוות ומצאו את אטי. אטי אמרה: "אני עיוורת. אנולה הייתה העיניים שלי. היא הסתירה אותי מתחת למיטה והלכה קדימה לראות מה קורה."
אנולה הייתה בת 49 כאשר נורתה למוות. אישה נדיבה וצנועה, השראה ביכולת לתת מבלי לצפות למשהו בתמורה. זו הייתה אהבה גדולה לעולם ולכל היצורים החיים בו. סונוא, בתה, אומרת עליה: "אמא שלי אנולה תמיד חשבה על אנשים אחרים לפני שהיא חשבה על עצמה. היא הייתה האישה הכי מדהימה, אוהבת, דואגת ויפה, ובמיוחד האישה האמיצה ביותר שאני מכירה בכל חיי." יהי זכרה ברוך.
—
Anula was born in Kurunegala – a city near the capital of Sri Lanka. She had two sisters and one younger brother. Her mother struggled to raise the children in poverty and was helped by the loving support of her grandparents. Anula grew up to be a quiet and considerate girl, helping everyone, and especially loving animals. Even as a child, she was very religious.
At the age of 19, she got married and had a son and a daughter. When they grew up, she went to work in Israel so she could finance their studies. Today the son is a chef in New Zealand, and the daughter is studying in London.
When she arrived in Israel, Anula was 39 years old. She worked for about three years in Ashkelon, and then came to Be’eri. For about three years, she accompanied Aliza Gorel, and upon her death, she started working for Ettie Morado and worked with her for another three years. In total, she stayed in Israel for almost ten years and only once allowed herself to go on a 45-day vacation in Sri Lanka.
On the kibbutz, Anula had a good and quiet life. She was Ettie’s eyes and ears, and it wasn't long before they became friends. Ettie says: "Anula spoke lame Hebrew, and I spoke lame English, and we were good friends." Anula took care of Ettie and did everything with a smile and love, gently and tactfully. Over time, she became part of the family.
Anula was a Buddhist. She had a prayer corner with a statue of Buddha, and she made sure that there was always a bowl of water with jasmine flowers next to it. Morning and evening, she would pray sitting in the prayer corner, and many times during the day, she would say words of prayer during the activity she did. Sometimes, Anula would organize donations to her temple. In packages, she packed surplus clothes from the kibbutz's second-hand store and discarded fur dolls that she washed and repaired. She always added games and chocolates that she bought. Every month, Anula would send money to her children and family members, as well as to people who were sick, unemployed, hungry, and children who needed school supplies.
Every day, Anula would cook traditional food, which she shared with her friends and with Sujit, the therapist of Haim Zohar, who also came from Sri Lanka. She grew lemons and distributed them to her friends and the members of the kibbutz who asked. Anula knew all the jasmine trees in the kibbutz, and the trees with the special leaves: carpica at Gil's and Camelia's and moringa at Noah Hershkovitz's. She established a garden for her glory from plants she received from friends' gardens throughout the kibbutz. She nurtured the pots and while taking care of them, she would talk to her children on the phone. Everything was green, colorful, and blooming. Anula remained a child connected to nature and to animals. She always put food out for the cats, birds, and dogs. From her point of view, everyone was a soul in the world and everyone should be taken care of. She even took care of the neighbor's dog in a nursing manner: changed her pads, cleaned her and talked to her. Neighbor Ariel says: "Every little production, every little plant, everything lived around her, in such inexplicable harmony with the world and the universe."
Anula has become accustomed to the red color alarms. She would reprimand Ettie for entering the MMD, and she would reply "My armchair is my MMD.” That Saturday morning, Anula felt that this was something unusual and insisted on putting Ettie in the MMD. They both went in. Anula was lying curled up on the bed. She probably knew more than Ettie from the friends she had in the kibbutz. Ettie was sitting on the other end of the bed. The terrorists shot the handle mechanism, broke inside, and two shots were fired at Anula. Ettie fell off the bed and rolled under it. She stayed there for two and a half days. Terrorists entered and left the house several times. Ettie heard the gunshots, the noise of the motorcycles, and the screams. On Monday morning, soldiers entered the house, saw that Anula had been killed, and found Ettie. Ettie said: “I am blind. Anula was my eyes. She hid me under the bed and went forward to see what was happening.”
Anula was 49 years old when she was murdered. A generous and modest woman, inspiring in the ability to give without expecting anything in return. It is all great love for the world and all the creatures that live in it. Sonu, her daughter, says about her: "My mother Anula always thought of other people before she thought of herself. She was the most amazing, loving, caring and beautiful woman, and above all the bravest woman I have known in my entire life." May her memory be a blessing.
